מאת: עומר גלילי

 

​במרחק של כמה קילומטרים בקו אווירי מיישובי עוטף עזה גר אחמד, בחור עזתי בן 24. בראיון באמצעות האינטרנט הוא מספר על עזה שלא הכרתם

 

השעה ארבע בבוקר. קריאות המואזין בוקעות מרמקולים גדולים הניצבים על מגדלי המסגדים ומפרות את השקט. צלצול השכמה המוני. בשביל רבים מהתושבים הצלצול הזה הוא לא יותר מהזמנה להחליף תנוחה ולהסתובב לצד שני. אחמד (שם בדוי) אפילו לא פוקח את עיניו, הוא יודע שיש לו עוד שלוש שעות לישון וקובר את ראשו עמוק בתוך הכרית. זה הזמן לחלומות, תפילת הבוקר תחכה.  כשהיה צעיר יותר חלם חלומות אחרים, סדרות טלביזיה בצרפתית נטעו בו תקוות על לימודים בצרפת. כשהיה בתיכון החליט להתמקד בלימודי צרפתית. עם תום תקופת הלימודים למד אחמד שיעור חשוב בצרפתית מודרנית – כדי לקבל ויזת סטודנט ללימודים בצרפת אתה צריך להוכיח שיש לך כיסים עמוקים ומרופדים, ולאחמד היו רק כיסים. כמו לרוב הצעירים בעזה לא נשארו לו הרבה אופציות ללימודים גבוהים. הוא בחר באוניברסיטה האיסלמית. "ויו לה פטיט דיפרנס".

 

קו המגע של אזרחי ישראל עם אזרחי עזה עובר לאורך גדר המערכת. היחידים משני צדי הגבול שמנהלים סוג של תקשורת ביניהם הם חיילי צה"ל והארגונים הלוחמים בעזה.  לפני שנים לא רבות חיילי צה"ל תצפתו על הגבול עם משקפות וירדו מחוץ לג'יפים הממוגנים קרוב לגדר להביט לעזתים בעיניים. לפני כמה שנים עבדו פועלים מעזה ביחד עם פועלים מישראל באזור התעשייה בארז. ואז הגיעה תכנית ההתנתקות וסגרה את המפעלים המשותפים. מעבר הגבול בארז גסס תקופה קצרה כשהוא מונשם במכשירים. פועלים מעטים מעזה המשיכו לעבור בו מדי בוקר כדי לעבוד בישראל , עד שנסגר ב - 2007  על ידי ישראל בעקבות עליית שלטון החמאס ברצועה. כיום אין איש בעזה שחוצה לישראל למעט מקרים הומניטאריים ונציגי או"ם עם שיזוף יתר. בעקבות תקיפות הפלסטינים לאורך הגבול שיפרו בצה"ל את אמצעי התצפית והפטרול לאורך הגדר: בלונים למטרות מודיעין תלויים על חוט בין שמיים לארץ מעבירים תמונות איכותיות על הנעשה מעבר לגדר. אנטנות גבוהות שעליהן מצלמות מרחיקות ראות שוברות את קו האופק השטוח והורסות כל תקווה לצלם שקיעה יפה מכיוון מערב. מערכת "רואה יורה" זוקפת קנה אוטומטי לעבר הגבול ונשלטת על ידי חיילת בתוך קרוון בלחיצת כפתור. מסכי המחשב בחמ"לים מציירים אנשים כנקודות קטנות על מסכים בצבעים תרמיים של שחור ולבן. מרחק של כמה קילומטרים בקו אווירי ומרחק בלתי נתפש במציאות המשוגעת של האזור גר אחמד, בחור עזתי בן 24.

 

"בחרתי ללמוד מנהל עסקים בשפה האנגלית כי מבין האופציות שהיו באוניברסיטה האיסלמית זו נראתה לי הכי מעניינת". אומר אחמד "מבחינה חברתית אי אפשר להשוות את הקמפוס בעזה לאוניברסיטאות אחרות בעולם, ההווי מאוד שונה" הוא מדגיש. לימודי תואר ראשון באוניברסיטה האיסלמית בעזה עולים בין ששת אלפים לעשרים וארבע אלף שקלים. זה אולי נראה זול כשמשווים זאת לאוניברסיטאות אחרות בעולם, אבל בעזה זה נחשב לסכום רציני שרבים לא עומדים בו. "הלימודים באוניברסיטה הזכירו לי מאוד את בית הספר. ההרגשה הייתה שמתייחסים אלינו כמו אל ילדים. היינו יושבים בכיתה עם ספר מול העיניים או שומעים  הרצאות וזה הכל, הולכים הביתה. באוניברסיטה של עזה אין בכלל חוגי ספורט או פעילויות מיוחדות, בגלל בעיות תקציב ומימון". רצועת עזה היא מקום צפוף וקטן. הסטודנטים לא צריכים לשכור דירות בקרבת האוניברסיטה, הכול קרוב, אבל הם חולקים דירה עם 7 שותפים בממוצע, בני משפחתם. "את רצועת עזה אפשר לחצות ברכב מקצה לקצה ב- 45 דקות. האוניברסיטה האיסלמית ממוקמת במרכז עזה כך שכולם גרים בבית הוריהם. סטודנטים שיש להם מזל גרים בחדר משלהם" אומר אחמד שגר עם ההורים שלו, שלוש אחיות ושני אחים. משפחתו של אחמד נחשבים בעזה במעמד של פליטים. המשפחה עזבה את שכונת עג'מי ביפו ב -1948. "כשהתחילה המלחמה ביפו אבי היה ממש קטן. הסבים שלי פחדו להישאר עם הילדים ביפו בגלל החשש מהיהודים ועזבו לעזה" אומר אחמד.  מדי פעם עולים בו הרהורים מה היה קורה אילו בני משפחתו היו נשארים ביפו ולא היו הופכים לפליטים בעזה. אחמד מסביר על הקשיים הכלכליים של משפחתו שמשותפים כמעט לכולם בעזה: "יש לנו כרטיס פליט מארגון אונר"א, ואחת לחודש אנחנו מקבלים מהארגון תלושים כדי לקנות אוכל כמו קמח, שמן, אורז, קטניות חלב קופסאות שימורים של בשר וכו'. יש גם הנחות מסוימות לחשמל ומים מהממשלה בעזה. במקרים הקשים ביותר של פליטים ללא עבודה שעדיין תלויים רק בסיוע אז הם מקבלים גם סכום כסף שנע בערך בין 400 ל- 1500 שקל. אבי מובטל מאז שאזור התעשייה בארז נסגר בגלל ההתנתקות ואימי לא עובדת. הפרנסה של המשפחה באה בעיקר ממני ומאחותי הגדולה".

גאות ושפל



תחנת הכוח של עזה אוכלת סולר ישראלי. 2.2 מיליון ליטרים בשבוע, זו ההקצבה. כמות הסולר שמגיעה מישראל לתחנה מהווה רק מחצית מהכמות שנדרשת לתפוקה המקסימאלית. מעבר לגרעון הקבוע בתפוקת החשמל, תחזוקת הרשת לקויה. האיסור הכמעט מוחלט על העברת חומרי בנייה מונע את שיקומה היעיל של מערכת החשמל שנפגעה קשות בהפצצות צה"ל ב- 2006 כתגובה לחטיפתו של גלעד שליט וירי הקאסמים לעבר ישראל. כדי להתמודד עם המחסור הקבוע בחשמל, נאלצת חברת החשמל בעזה לערוך באופן קבוע ומדי יום, הפסקות חשמל יזומות ברחבי הרצועה.
במשמרות של שמונה שעות מופסק ומוזרם החשמל, חצי מיליון אנשים מדליקים נרות ועששיות ברגע ששוקעת השמש, אחרי שמונה שעות של חשכה חצי מיליון אחרים מחליפים אותם. תנודות החשמל בעזה הן כמו זרמי הגאות והשפל. כמו הזרמים בים, הקפצת השלטר מכתיבה במידה רבה את אורח החיים בעזה. איפה שיש חשמל שם תמצא את האנשים. בערב אין לאחמד מה לחפש בבית הוריו החשוך.

​























​



​

לפ-טופ ונרגילה

 

כשמשעמם ואין חשמל אי אפשר אפילו להתנחם באור שיוצא מהמקרר. אחמד הולך עם חבריו לבית הקפה והמסעדה "אלבדיאה" שבשעות הערב הומה באנשים. בשבעה שקלים הוא מזמין נרגילה ושואף עשן בטעם תפוח. היום אחמד קיבל לפ-טופ מהעבודה שאותו אמור להחזיר למחרת למשרד. בין שאיפה אחת לשנייה מן הנרגילה הוא כותב באצבעותיו הזריזות על המקלדת באנגלית רהוטה. "זה מקום די גדול, ואפשר למצוא בבית הקפה אנשים מכל הגילאים ומשני המינים. יש הפרדה בין נשים  לגברים. תמיד יש בעיות בקליטה של הטלביזיה בגלל המזל"טים של הצבא, אבל זה במיוחד מפריע באמצע משחקי כדור רגל חשובים. בערב כשאנחנו נפגשים אנחנו משחקים קלפים ומעשנים נרגילה. ארבעה אנשים על שולחן, אבל זה לא פוקר כי אסור לנו להמר בגלל הדת. בכל מקרה אין לנו הרבה כסף אז אני משער שאנשים לא היו מסכנים את הכסף שיש להם על קלפים".
"אופציה שנייה לבילוי היא חוף הים של עזה" אומר אחמד, אבל מזהיר מההשלכות: "ללכת לים זה לקחת סיכון בריאותי רציני, בגלל שהחוף בעזה סובל מזיהום חמור של ביוב שמוזרם מהעיר. הטיפול בשפכים של עזה לוקה בחסר בגלל המצור שהטילה עלינו ישראל ב- 2005". מערכת הביוב של עזה נמצאת במצב ירוד זה שנים. הסגר מונע עבודות תשתית לתחזוקת הצנרת. הפסקות החשמל גורמות לכך שמתקני טיהור השפכים לא פועלים באופן סדיר. במבצע עופרת יצוקה גרמו ההפצצות לפיצוצי ענק במערכת הביוב שהובילו לזרימת כמויות עצומות של ביוב צפונה עם זרם המים לכיוון ישראל. לחרא מסתבר, אין גבולות.

​

דיוטי פרי בתא המעצר

 

ב 2007 אחמד "עשה" את מלזיה. שלושה שבועות של חופשה אמיתית עם ים ודקלים. "אתה זוכר את תקרית המשט הטורקי? באותו יום מצרים פתחה את מעבר רפיח אחרי שהיה סגור מ - 2007... אני וחבר שלי החלטנו לנסות ולהגיע למלזיה מפני שזו הארץ היחידה שמרשה לפלסטינים להיכנס ללא ויזה. כמונו הגיעו לשם מלא פלסטינים שבאו לחפש עבודה או ללמוד. אנחנו באנו לשם רק כדי לעשות חיים".
"הבעיה היא שהמצרים לא מאשרים לאף פלסטיני לנסוע בתור תייר, רק במקרים בודדים. אחרי שתצפתנו על הגבול במשך כמה ימים עשינו את זה. הכנו תעודות מזויפות מהאוניברסיטה שמאשרות שאנחנו הולכים ללמוד במלזיה, הראנו אותם לשומרים המצרים במעבר הגבול ואמרנו להם שאנחנו הולכים ללמוד שם. המצרים לא הרשו לנו לעבור בתוך מצרים, הם לקחו לנו את הדרכונים והעלו אותנו על אוטובוס עם ליווי משטרתי כמו איזה פושעים עד לשדה התעופה. בשדה הם החזיקו אותנו בתאי מעצר עם עבריינים עד שהגיע זמן הטיסה. אותו נוהל קרה כשחזרנו ממלזיה. אם רצינו להיכנס למצרים בחופשיות היינו צריכים לעשות "תיאום" שעולה בסביבות שמונה מאות עד אלף חמש מאות דולר – שוחד לשוטרים". עם משכורת ממוצעת ברצועה של 1500 שקלים לחודש מדובר בסכום עתק. רוב האנשים בעזה, במיוחד הצעירים מעולם לא דרכו מחוץ לרצועה. במקרה הזה אני די חריג". ב -2005 הוא טס לראשונה לחו"ל. הביקור הראשון מחוץ לגבולות עזה היה לצרפת , כרטיס הטיסה והאישורים הגיעו בסיוע הקונסוליה הצרפתית. לאחר מכן ביקר בדנמרק ב 2007 במסגרת ארגון אירופאי שמארגן קורסים באירופה לצעירים מהמזרח התיכון. "ניסיתי לעזוב את עזה גם  ב- 2005 ו 2006 אבל הגבול היה סגור בהוראת צה"ל.

































 

 

מהצד השני – אנשים עם מדים שמחזיקים נשק

 

מדי פעם מופיעים בתקשורת כתבות שמראות את כיצד מחנכים את הילדים בעזה לשנאה. ילדים תמיד מצטלמים חזק. אחמד שובר את הקונספציה: "אין תעמולה בחינוך כנגד ישראל. מלמדים את התלמידים על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, מלמדים על זכויות אדם. עכשיו אונר"א מתכננת ללמד גם על השואה, למרות שממשלת החמאס מתנגדת לכך, לדעתה הילדים צריכים לדעת יותר על הכיבוש הישראלי ומה הם זכויות הפלסטינים. לגבי מצב הנשים בעזה, בניגוד למה שאתם בטח חושבים, לדעתי הוא יותר טוב ממדינות ערביות אחרות, הנשים לא חייבות ללבוש רעלה ומותר להם לעבוד". כשמביטים בערוצי החדשות בישראל המסקרים את הרצועה תמיד יבלוט לו איזה טנדר ועל ארגזו ישובים צעירים רעולי פנים שמנופפים בקלאצ'ים. אחמד מספר שגם בעזה התפיסה לגבי הצעירים בישראל לא מאוד שונה: "רוב האנשים בעזה תופסים את הישראלים כחיילים במשרה מלאה, אנשים שלובשים כל היום מדים  ומחזיקים נשק. חושבים שישראלים רק מקווים להרוג פלסטינים".  הדעה הרווחת בישראל שבין עזה לגדה שוררת שנאת אחים היא מופרכת לדעת אחמד: "זה (הסכסוך) לא מחלחל לרחוב, כולנו פלסטינים. אמנם אין לנו אפשרות פיזית להיפגש אחד עם השני, ופלסטינים רבים בחיים לא נפגשו עם פלסטינים שחיים בגבולה השני של ישראל.
פה בעזה הרבה אנשים סבורים שהאזרחים בגדה מתמודדים גם הם עם קשיים רבים ובעיות של זרמים פוליטיים שונים, ממש כמו שיש לנו בעזה. ישנם כאלו בעזה שתומכים בפת"ח וישנם כאלו שלא אבל באופן כללי כולם אני חושב שכמעט כולם בדעה ששלטון הפת"ח מאוד מושחת וגונב משאבים מהציבור".

 

מקווים לטוב

 

שאיפתו הגדולה היא לטייל: "הלוואי ויכולתי לצאת מחוץ לעזה מתי שארצה ולטייל איפה שבא לי. לצאת באמצאות הדרכון הפלסטיני שלי, בלי שמישהו ימנעו ממני להיכנס. החוויה הגרועה ביותר שהייתה לי הייתה כשלא נתנו לי לעבור בגבול בדקה האחרונה לפני הטיסה. הייתי מתוסכל מאוד".אחמד מספר על הנסיבות שמובילות אנשים להתנדב לחמאס ולג'יהד האיסלמי: "הרבה אנשים שהצטרפו לארגוני המאבק הפלסטינים הכירו לפני כן אנשים שנהרגו, הם איבדו את בתיהם או שבני משפחתם נפגעו על ידי צה"ל והשב"כ. אני מאמין בהתנגדות לא אלימה לכיבוש הישראלי. אני מאמין בשלום ואני חושב שחלק מהנסיבות שהובילו אותי בדרך זו היו האפשרויות לצאת ולטייל מחוץ לעזה בגיל צעיר. כבר אז יכולתי לראות איך העולם עובד, איך הוא שונה מהחיים פה. הבנתי שאנו לא צריכים להרוג את האנשים ששונים מאיתנו אלא לנסות ללמוד איך לכבד אותם ולהתמודד עם המחלוקות בינינו".  ההתמודדות של האנשים בעזה עם שגרת ההפגזות הצה"ליות מזכירה לא מעט את ההתמודדות של תושבי הנגב המערבי עם הקסאמים והמרגמות: "תאמת די התרגלנו להפצצות, לפי רעש הפיצוץ אפשר לדעת אם זה קרוב או רחוק אבל כמובן שיש פחד. אנחנו מנסים לא לחשוב מה קורה כשיש פיצוצים כי יש אותם כל הזמן. יש גם מלא בומים על קוליים אז התרגלנו. אין לנו שום מקלטים אז אנחנו פשוט מקווים לטוב. אם זאת תהיה הפצצה שתהרוג אותי אני לא חושב שזה כבר ישנה משהו בשבילי אז זה לא מפחיד אותי. אני רק מקווה שהיא לא תפגע בחברים שלי ובמשפחה שלי, זה הפחד הגדול שלי".

 

לתת צ'אנס

 

אחמד שייך לדור החדש של הצעירים בעזה,  דור בתי הקפה והפייסבוק. הוא עוקב בדריכות  אחר המהפכות שקורות בעולם הערבי דרך אמצעי התקשורת: "אני בעד המהפכות" הוא מצהיר. "המנהיגים האלה היו רעים מאוד וגנבו את כל המשאבים של המדינות שלהם שהפכו לעניות מאוד וללא חינוך טוב. המנהיגים האלו נפלו לתוך המלכודת הפוליטית והכלכלית של המעצמה האמריקאית".  למרות החשדנות ההדדית שמלווה את הציבור בעזה והציבור בישראל אחמד אופטימי: "אני בטוח שאפשר לעשות שלום, כולנו בני אדם ומגיע לנו לחיות בכבוד זה לצד זה. כשאתה רואה איך אנשים חיים באירופה ובארה"ב והם באו מרקע שונה, עמים שונים, דתות שונות ובסוף הם בכל זאת יכולים לעבוד ביחד ולחיות יחד. אני מקווה שהפלסטינים והישראלים יוכלו לחיות זה לצד זה בשלום בגלל שיש לנו הרבה מן המשותף, במיוחד לדור החדש שצומח בשני הצדדים". אחמד טוען שהוא לא קול בודד בקרב הצעירים בעזה: "אני לא יוצא דופן בדעות שלי כלפי השלום, אבל הם נבנו על סמך ההתנסויות והחוויות שלי. אני בטוח שאם הרבה צעירים פלסטינים היו יכולים לקבל צ'אנס ולצאת מעזה, לראות מה קורה במדינות אחרות, לפגוש אנשים אחרים אפילו בישראל הם יתחילו לחשוב כמוני".
השעה ארבע בבוקר. שעת חליבת הבוקר. נהימות הפרות ברפת הקיבוץ וקולו של השופל שמחלק את מזונם מגיעים עד לבתי התושבים. עוד שלוש שעות לישון, קובר את הראש בכרית. לא בוער. בינתיים מנסה לחלום על משהו נאיבי ורחוק מהעין: הרגע בו יישובי עוטף עזה יחזרו להיות  יישובי אשכול ושער הנגב. קסאם תהיה מילה יישנה שילדים יחפשו את ההגדרה שלה בויקיפדיה לשיעורי ההיסטוריה. הצבע האדום יהיה סלוגן פרסומי שחוק ומוכר שמושך מבקרים לראות כלניות שצצות בחודשי פברואר - מרץ. האנטנות היחידות שיכערו את השדות יהיו של חברות הסלולר. האוטובוסים שיוצאים בחמש בבוקר מהאזור יהיו ריקים מחיילים מנומנמים בדרכם הביתה. הכדורים הפורחים בקרבת הגבול יטוסו בבתרונות רוחמה עם משפחות שהגיעו מרחוק.  ואחמד, הוא יוכל לטוס לצרפת.