מאת: אהוד דניאל
אלון גלעד (25) אצן של אולטרה מרתונים, העביר את טיול השחרור שלו בריצה בהרי האלפים. בערבי שישי, כשחבריו יוצאים לבלות, הוא יוצא לבדו ורץ עשרות קילומטרים, והצורך באתגרים חדשים דוחף אותו להעלות בכל פעם את הרף: "אתה חי איפה שאתה מגיע לקצה שלך"
צעירים רבים הולכים לאחר הצבא ל"טיול הגדול". אלון גלעד (25) עבר אותו בריצה בהרי האלפים. לאורך מסלול של 100 קילומטרים, במשך 30 שעות ברציפות, הוא חתך את האוויר הדליל בפסגות של הרי שוויץ, צרפת ואיטליה יחד עם עוד כ-2000 רצי אולטרא מרתון מרחבי העולם. "ויתרתי מראש על הניסיונות להסביר זאת בצורה מופשטת, מנסה אלון להסביר מהי ריצת אולטרא מרתון, "כששואלים אותי מה זה, אני פשוט מציין את המרחק של התחרות אליה אני ניגש. יש תחרויות במרחקים שונים, מחמישים קילומטרים ועד למאה מייל. מי שהיה שם בטח כבר מבין שאין לזה סוף".
גלעד לא תמיד היה ספורטאי. עד לפני שלוש שנים אפילו לא חשב על כך. כשעשה בוחן מסלול בצבא נכשל שש פעמים, עד שבפעם השביעית רץ יד ביד עם המג"ד שלו כדי לעמוד בתוצאה הנדרשת. ההתמכרות לריצה תפסה אותו לקראת השחרור. באותה תקופה התחיל גלעד לרוץ בשביל הכיף ובהדרגה החל להעלות את הקילומטראז' ולהציב לעצמו מטרות חדשות. "לריצות 'האולטרא' הגעתי בגלל שיש לי הרבה דמיון", אומר גלעד, "אתה חייב להניח שאתה מסוגל לעשות משהו, גם אם אין לך עדיין מושג איך זה בדיוק הולך להיות".
עם הקילומטרים בא התיאבון
לאחר שסיים את הצבא התאמן גלעד לקראת מרתון תל-אביב. החלטה של העירייה לדחות את המרתון למועד אחר, גרמה לגלעד לשנות תכנית ולהירשם למרוץ 50 קילומטר במגידו - ארוך בשמונה קילומטרים מתכניתו המקורית. כשהגיע לתוך מתחם התחרות עלה לו התיאבון. "ראיתי שם אנשים בני 30 ו-40, שמקימים אוהלים באמצע הלילה ומתכוננים לריצה של מאה קילומטר" נזכר גלעד, "החלטתי שבפעם הבאה גם אני רוצה". גלעד החליט לנסות, ונרשם לתחרות האולטרא מרתון שהתקיימה באזור הנגב המערבי. זה היה מעבר ליכולות שלו. "אחרי 80 ק"מ הרגשתי שאני פשוט לא יכול לזוז יותר, היו צריכים לגרור אותי לרכב", הוא מספר, "שם הבנתי שאסור לי להיות יהיר".
"הגביע הקדוש של רצי האולטרא"
למרות ובגלל הכישלון, גלעד החליט להעלות לעצמו את רף הקושי וביקש להשתתף בתחרות ה'אולטרא מרתון' שנערכת בהרי האלפים. "זה אחד המרוצים היוקרתיים בעולם", הוא מספר בהתלהבות, " זה הגביע הקדוש של רצי האולטרא, טיפוס מצטבר של 5700 מטר. במונחים של הארץ זה לעלות פעמיים וחצי את החרמון אם אתה מתחיל ממש מלמטה". גלעד הבין שעל מנת שיוכל לצאת לתחרות כזאת, עליו להתכונן בהתאם. "מספר חודשים לפני התחרות חקרתי כמעט כל דבר אפשרי שקשור למרוץ. מה המרחק של כל מקטע, מהם הגבהים והשינויים המצטברים בגובה, איזה אוכל עלי לאכול ומתי ועוד", הוא מספר.
את האימונים לקראת התחרות עשה בשטחי אש בחרמון, הדבר הקרוב ביותר בארץ מבחינה טופוגרפית להרי האלפים. לא פעם הוקפצו אליו כוחות צבא כשהתאמן בחרמון ובמקרה אחד יצא לו לרוץ בתוך סופת שלגים שכמעט גרמה לו לבקר בסוריה. חודש לפני המרוץ, טס גלעד להרי האלפים כדי שיוכל להתאמן בגובה המתאים. ערב המרוץ נסע גלעד להטמין שקיות עם אבקות אנרגיה ששימשו אותו בתחרות עצמה. נראה כי בריצה כה מאתגרת פחות חשוב לגלעד מהי תוצאת הסיום ואיזה מיקום הגיע, יותר חשוב זה קודם כל לסיים את המרוץ על הרגליים. הרגע שבו סיים את המרוץ המפרך זכור לגלעד היטב. "כשאתה מסיים אתה פשוט נמצא במצב רטט. התרגשות אדירה. אתה חושב בעיקר על כל מה שעברת בחודשים שנערכת לתחרות".
"בכל פעם שאני רואה נחש אני רץ מהר לכיוון השני"
גלעד הוא חיית לילה. בזמן שחבריו הולכים לפאבים ומועדונים בערבי שישי הוא לובש בגדי ריצה, מרכיב על ראשו פנס לד עוצמתי ויוצא לטבע. אלומת האור חושפת בפניו את הדרך ומגלה חיות לילה אחרות שנמצאות על השביל. "אני נוהג לספור את בעלי החיים שאני פוגש בדרך. חלק מסיכומי הריצה שלי כוללים כמה חזירי בר, שועלים, פרות וסלמנדרות שראיתי במהלך הריצה. לעיתים גלעד פוגש גם בחיות לילה פחות סימפטיות. "בכל פעם שאני רואה נחש אני רץ מהר לכיוון השני" הוא אומר ומספר כי למד כיצד לזהות אם ההכשה כוללת ארס או לא. הוא מציין כי מלבד זאת, הוא מצויד תמיד בסמן לייזר כדי להכווין חילוץ אם חלילה יקלע למצוקה. כאשר רצים לבד בחושך הדמיון עובד שעות נוספות וגם דברים תמימים למראה ביום, עלולים לגרום בלילה לבהלה. גלעד מספר שפעם שמע בלילה נחירת חזיר קולנית שהפרה את השקט בין שיר לשיר באייפוד וגרמה לו להיבהל כהוגן.
להתעורר בקילומטר ה-70
"בשלב מסוים אתה נשאר רק עם השקט כי אחרי 8 שעות לא נשארת אנרגיה לנגן המוסיקה". בשלב הזה גלעד נשאר רק עם המחשבות. "אי אפשר לתאר באמת מהי כמות החוויות, המחשבות והרגשות שעוברות לך בריצה כזו", הוא מספר, "אתה בוכה ואתה שמח, צוחק, עצוב, ערני, ישנוני וכואב. חושב על מה תכתוב אחרי זה. הכול קורה באיזה ערבוביה כזאת. שאני אומר לרוץ מאה קילומטר אין לי דרך להמחיש את כל מה שקורה ועובר עליך שם". לפעמים יש פשוט ריק. "יש רגעים שאתה עובר לטייס אוטומטי. כמו שנוסעים לאילת. הזמן עובר. הקילומטרים נעלמים להם. אתה מתעורר בקילומטר ה-30, ה-50 ואז ב-70 מבלי להבין שעברת אותם באמת". גלעד מספר שיש גם לא מעט רגעי משבר "אתה חושב לעצמך אולי נשב רגע, אולי נעצור טרמפ, למה לעזאזל אני עושה את זה - אלה משברים נורמאליים שעולים".
נקודות עצירה לאוכל ולשתיית מים הן חלק בלתי נפרד מריצה כה ארוכה. גלעד מספר שגם דקות קצרות של מנוחה לצורך מילוי המצברים מספקים חוויות שנחקקות בזיכרון. "נכנסתי בחום של 40 מעלות למנזר הכרמליטים, כמעט מיובש לגמרי ונזירה מלאה לי מים", הוא מספר. בפעם אחרת נכנס גלעד עם ציוד הריצה שלו לקפה 'ארומה' ב-4 לפנות בוקר. המוכרת נבהלה וחשבה שהוא מחבל.
"אתה חי איפה שאתה מגיע לקצה שלך"
"הסבל האמיתי הוא שאנחנו מנומנמים, מגיעים כל בוקר לעבודה ועושים אותו הדבר", טוען גלעד, "אנחנו נובלים כאשר אנחנו לא בתנועה ועושים דברים מונוטונית. במהלך המרוץ יש חוויות כואבות אך גם מעצימות. האדרנלין שזורם לך בגוף גורם לתחושות מיוחדות. אחרי שרצת לילה שלם, אתה נחשף לזריחה ועוברת בך התרגשות. אתה שואל את עצמך איך אנשים מפספסים דברים כאלה, איך לא מרגישים את הרטט הזה. איזה עולם מדהים, איזה נקודה מדהימה זאת. אתה חש שאתה נוגע בעולם. זה כאב טוב, כאב של קצה. אתה חי איפה שאתה מגיע לקצה שלך. ברגעים אלה אתה אומר לעצמך ואוו עכשיו אני חי".
עוקף את המרתון באולטרה
Lotem Selz-Linski Design I LotemSelz@gmail.com I 052.3250109 I