מאת: חן מוסקוביץ'​

​בגיל חמש עלה איליה עם הוריו לישראל. המעבר לארץ לא היה קל ואיליה חיפש סבתא שתדאג לו. כשפגש את טובה, אישה בלי ילדים אך עם הרבה אהבה – החיים של כולם השתנו

 

איליה

 

איליה גדל ברוסיה ללא סבתא. היו לו הורים, היה לו גם אח שגדול ממנו, אך הייתה חסרה לו סבתא. הסבים מצד אמו נפטרו כשהיה קטן מאוד, ואילו הסבים מצד אביו התנכרו לו משום שהיה לטענתם 'שובב ולא מחונך'. בשנת 1989, כשאיליה היה בן 5, עלתה משפחתו לישראל ועברה להתגורר בחיפה. החיים בארץ לא היה פשוטים. הוריו התקשו להסתגל למעבר ולא הקדישו לאיליה את תשומת הלב שהיה זקוק לה. איליה הרגיש בודד והרצון לסבתא משלו הלך והתחזק. "הוא צייר ציורים של סבתות, כתב סיפורים על סבתות וחיפש נשים מבוגרות ברחוב שיתאימו למודל הסבתא שלו", נזכרת אינה, אמו של איליה, "הוא חלם על סבתא כזאת עם שיער לבן, שקוראת סיפורים, מפנקת ומכינה אוכל טעים של סבתות כמו בסיפורים".

 

כשהיה בן שש, יצא איליה לטייל ברחוב יחד עם כלב הלברדור הגדול של המשפחה. בשלב מסוים איבד את אחיזתו על הרצועה והכלב החל לרוץ לתוך אחת הסמטאות. איליה רץ אחריו ומצא אותו משתולל בגינתה של אישה מבוגרת. איליה נעמד מולה וחייך חיוך רחב נטול שיניים קדמיות. היה לה שיער לבן ועיניים בצבע תכלת, בדיוק כפי שדמיין את סבתא שלו. "שאלתי אותו מה אתה מביא לפה כלבים? יש לי פה חתול", נזכרת טובה רותם.  איליה התנצל אך לא זז ממקומו. הוא כבר החליט. זאת תהיה הסבתא שלו.

"התיישבתי על הספסל בגינה והילד ניגש והתיישב על ידי", נזכרת טובה, "ניסינו לדבר זה עם זו אך הוא ידע מעט מילים בעברית ואני לא ידעתי בכלל רוסית", היא אומרת, "מהדברים שאמר הבנתי שהוא גר ממש בפינת הרחוב שלי. הלכתי הביתה ויצאתי עם שוקולד בשבילו, הוא לקח אותו והתחיל ללכת. לפני שיצא מהשער שבחצר הוא הסתובב אלי ואמר לי 'היה לי נעים איתך'.  איליה חזר עם כלבו הביתה בריצה. הוא רץ במדרגות לקומה השנייה, פתח את הדלת וצעק באושר לאימא שלו "מצאתי סבתא!"

​





























​



טובה

 

טובה רותם עלתה לארץ בגיל עשר אחרי מלחמת העולם השנייה. היא הגיעה לקיבוץ כפר גלעדי יחד עם קבוצת ילדים ניצולי שואה ובגיל 12 קיבלה לידיים רובה צ'כי והושבעה ל"הגנה". במשך חודשים ארוכים, לצד לימודי העברית בקיבוץ היא התאמנה ולמדה כיצד להילחם. "לא כל כך הבנו מה קורה סביבנו, אבל הוחדרה בנו הרבה ציונות", אומרת טובה ומוסיפה, "במלחמת העצמאות כשכל הבוגרים הלכו לפלמ"ח, השאירו אותנו, שישה בני נוער לשמור על הקיבוץ. המסר שהעבירו לנו, מבלי לומר זאת במפורש הוא שבשבי לא נופלים". הקיבוץ לא נכבש ולאחר המלחמה עברה טובה לחיפה שם נישאה לראשונה ונולד לה בן. כשבנם היה בן שלוש עשרה הוא נפטר ממחלת הסרטן. אסון כבד נפל על המשפחה. אבדן הבן היחיד הביא לשבר גדול במשפחה ובסופו של דבר גם לגירושים. בחדר השינה שלה היא בנתה פינת זיכרון קטנה, תמונה תלויה על הקיר שמקושטת בפרחים אדומים. אחרי מספר שנים של התמודדות עם האבל החליטה טובה לפתוח פרק חדש בחייה. היא נישאה שוב, לאדם שמבוגר ממנה בשנים רבות, אך הפעם החליטה לא להביא עוד ילדים לעולם.

 

ואז הגיע איליה. טובה זוכרת היטב את הרגע בו פגשה אותו מחוץ לביתה. "לרגע חשבתי שרוח רפאים פוקדת את הבית, הוא היה דומה שתי טיפות מים לבן שלי", היא מספרת בהתרגשות, "תווי הפנים שלו, העיניים, הפה, הייתי מהופנטת. בהיתי בו בלי הפסקה והוא הביט בי חזרה ושתק. לפתע הרגשתי חולשה וניגשתי לשבת על ספסל. הוא התיישב לידי ואני רק חשבתי איך זה ייתכן? אולי זה סימן? לקחתי נשימה עמוקה, נכנסתי הביתה והבאתי לו ארבעה שוקולדים. כששמעתי שהוא מתכוון לחלוק את השוקולד עם אחיו, הבנתי שיש לו משפחה משלו והוא לא יכול להיות שלי. בכיתי במשך שלושה ימים ללא הפסקה".

 

אינה

 

"עבדתי מאוד קשה" נזכרת אינה, "זאת הייתה תקופה לא קלה. בעלי לא מצא עבודה ואני עבדתי מהבוקר עד הלילה, חזרתי הביתה מותשת. איליה תמיד היה ילד עם דמיון מפותח וכשהוא סיפור לי סיפורים שמצא לעצמו סבתא, אני לא התייחסתי לזה ברצינות". כמה ימים לאחר שאיליה פגש בטובה, הוא החל לבקר אותה בקביעות לאחר שובו מבית הספר. "הוא אכל אצלה ארוחות צהריים, הם שיחקו ביחד והיא עזרה לו בשיעורים ועם העברית", מספרת אינה "טובה הייתה מלווה אותו בערב כשהיה חוזר הביתה, ככה זה היה במשך חודש כמעט ואף אחד בבית לא שם לב". טובה מצידה לא חשבה שיש עם זה בעיה, היא נהנתה מכל רגע שהיה לה עם איליה. "באופן טבעי, השניים החליקו אחד לחיים של השני" מתארת אינה את מערכת היחסים של השניים.

 

"יום אחד איליה היה חולה ויומיים הוא לא הלך לבית הספר",  מספרת אינה, "פתאום קיבלתי טלפון ואישה בקול מאוד בטוח וישראלי שאלה אותי 'גברת את לא רוצה לראות איפה הילד שלך מבלה כל יום אחרי הלימודים?' לא הבנתי על מה היא מדברת. איליה אמר לי שמי שדיברה איתי זו הסבתא החדשה שלו והוא התחנן שניפגש. הבנתי שטעיתי, ואחרי הכל הוא באמת מצא לעצמו סבתא". אינה וטובה קבעו להיפגש בפינת הרחוב, כשראו אחת את השנייה הן צחקו במבוכה. הקרח ביניהן נשבר במהרה והשתיים מצאו את עצמן משוחחות כאילו הכירו מזה זמן רב. "נוצר בנינו קליק ממבט ראשון" מספרת טובה. בעוד השתיים מפטפטות ברחוב, איליה דילג וקיפץ וקרא בקול שכולם ברחוב ישמעו: "זאת סבתא שלי". "איך שטובה התמלאה בגאווה כשאיליה קרא לה סבתא" נזכרת אינה.

 

​קשרים מתחזקים

 

"איליה היה אצלי כל יום", מספרת טובה, "הוא היה מגיע אחרי הלימודים והיינו משחקים ונהנים.  יום אחד איליה נרדם על הספה בסלון, כשרציתי להעיר אותו הוא שאל אם הוא יכול להישאר לישון אצלי בלילה. העברתי אותו למיטה שלי והוא ישן ביני לבן בעלי ז"ל. מאז הוא נשאר לישון אצלנו כמה ימים בשבוע בכל שבוע. בבקרים הייתי מכינה לו לבית הספר סנדוויץ' עם פרי ושוקולד. עד היום הוא אומר לי כמה הוא אהב את הסנדוויצ'ים האלה".

אינה וטובה שוחחו מדי יום בטלפון והחלו להיפגש לעיתים קרובות. בשיחות רבות הייתה אינה  מתלוננת על הקושי בארץ וטובה הייתה מנסה לנחם אותה ומזהירה אותה לא לעבוד קשה מדי. לאט לאט החלו להירקם בין השתיים יחסים כמו בין אם לבת. הם החלו לחגוג ביחד חגים וטובה תמיד הוזמנה לאירועים משפחתיים. התמיכה והעזרה של טובה הייתה ללא סייג. "יום אחד אינה נכנסה אלי וביקשה להלוות ממני סכום גדול של כסף. מייד הבאתי לה, בלי לחשוב פעמיים", מספרת טובה, "כשאינה הייתה בקשיים כלכליים הוצאתי את החסכונות שלי, למרות ששילמתי קנס גדול מאוד בגלל שפתחתי את החסכונות לפני הזמן - והבאתי לאינה את הכסף. איליה הוא הנכד שלי אז אינה בוודאי הבת שלי".

כשאיליה הגיע לגיל בר מצווה לקחה טובה אותו ואת אחיו איגור, שבינתיים שינה את שמו לירון, לטיול בר-מצווה בפריס ובלונדון. כשחזרו מהטיול סיפרה אינה לטובה שהיא ובעלה מתכננים להביא עוד ילד. טובה ממש לא אהבה את הרעיון. "אוי כמה שהיא התנגדה" מספרת אינה, "היא אמרה שאני גם ככה לא נותנת מספיק תשומת לב לילדים, שאני עובדת קשה מדיי ושאני לא אחראית. היא ממש התנגדה לרעיון שנביא עוד ילד. כנראה שהיא חששה ממשהו, אני לא יודעת. אבל כשנועה נולדה, טובה פשוט פרחה. נועה היא נכדה של טובה מלידה. עבור נועה, טובה היא סבתא לכל דבר". "רשמתי את נועה לפעוטון שנמצא ממש ליד הבית שלי", סיפרה טובה, "ונועה הייתה אצלי כל יום".





























 

​

"הסבתא הכי הכי"

איליה המשיך לבקר את סבתא ולא האמין עד כמה היא קשורה לנועה הקטנה "לסבתא יש הרבה חוקים בבית" הוא מספר, "לאכול תמיד מעל השולחן במטבח ודברים כאלה. יום אחד, כשנועה הייתה בת שלוש בערך, תפסתי את סבתא מאכילה אותה בכפית כשנועה שוכבת במיטה. צחקתי. כשהיא שמה לב שאני רואה את זה היא מייד ניסתה להמציא תירוצים. אבל היא פשוט אוהבת לפנק אותה". אינה מספרת בחיוך, "אפילו היום, כשנועה כבר בת 14, היא עדיין מפנקת אותה. נועה יכולה להתקשר לטובה ולהגיד לה 'סבתא, בואי לבית ספר יש טקס' והיא עוזבת הכול ובאה". הבית של טובה מלא בתמונות של הנכדים. על הקירות, המחשב והמקרר. בין התמונות בולט על הקיר פוסטר גדול שנועה הכינה ובו כתוב: "שנה טובה לסבתא טובה, הסבתא הכי הכי". "ברור שאני הסבתא הכי הכי", אומרת טובה "הרי, אני גידלתי אותה!". 
 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

לפני חודשיים איליה התחתן. לפני החתונה הוא הזמין גם את סבא וסבתא שלו שלא היו עמו בקשר לאורך השנים. "הוא עשה את זה מאי נעימות, מה הוא לא יזמין אותם?!", אומרת טובה, "לדעתי הוא חשב שהם לא יבואו בכלל, אבל הם החליטו לבוא במיוחד מאמריקה". טובה שולפת מאחד המדפים את אלבום החתונה. "רק לי יש את האלבום של החתונה, הסבתא השנייה לא קיבלה" היא אומרת תוך שהיא מעבירה דפים באלבום. פתאום היא נעצרת. ידה מצביעה על איליה שעומד תחת החופה ואוחז בבחירת ליבו. זה הרגע בו היא נזכרת כיצד פעם, כשהיה ילד, הוא בחר בה.

בחירתו של איליה