מאת: חן מוסקוביץ​

 

מיקי כהן, סופר, מיסטיקן ומרצה לתסריטאות ווידאו דאנס, עבר הרבה מסעות בחייו. במשך שנים נדד בין תנועות פילוסופיות ברחבי העולם וכשחזר לישראל ויתר במהרה על הבית לטובת החיים בקרוון. כעת לאחר שסוף סוף מצא לעצמו פינה שקטה בגליל קולות הנדודים שוב קוראים לו לחזור

 

המסע של מיקי כהן (58) בעקבות חקר המיסטיקה התחיל בעת שלמד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ירושלים. בתום לימודיו הרגיש כהן כי אינו שבע רצון מההסברים האקדמיים על חקר הנפש ועליו למצוא מסגרות אחרות בהן יוכל להעמיק את הידע שלו. מאז, חצה כהן את הגלובוס בחיפוש אחר המיסטיקה. הוא למד במשך שנתיים על "השלום הפנימי" באשרם של הגורו מהרג'י שבנגב, חמש שנים במסגרת התנועה הפילוסופית "אימן" ושלוש שנים נוספות במרכז קונג-פו טאואיסטי בארה"ב. בנוסף חווה, קרא ולמד מגישות ותנועות פילוסופיות רבות. כשסיים להסתובב בעולם שב כהן לישראל והחל ללמד במקומות שונים. "אני מאוד אוהב לנדוד", הוא מספר, "הייתה תקופה בחיי שהשבוע שלי היה כל כך עמוס שהייתי טס לתל חי, מלמד בספיר, עולה לירושלים ומנהל אגף אמנויות באזור רעננה. באיזשהו שלב החלטתי שאני צריך ולעבור לגור בקראוון, אז קניתי פז'ו בוקסר, מן אוטו לחם כזה והתחלתי לנוע. מאז חייתי ברכב קרוב לעשר שנים ונדדתי ממקום למקום".

 

לפני כמה שנים מצא כהן מקום מבודד לו ולבת זוגתו בגליל המערבי. הקרוון עצר. גם כהן הוריד הילוך. "במקום הזה התחלתי לחיות", הוא נזכר בהתרגשות, "חיינו בצורה אקולוגית מתוך צורך.  במקום שבו חיינו לא היה אפשר לקבל מים או להתחבר לרשת החשמל. כשהיה נחוץ מקום מוצל הקמתי אוהל, כשהיינו צריכים מים חפרתי בור גדול וכדי לקבל חשמל שמנו קולטי שמש. בשלב מסוים עלה צורך במקום שיבודד מהרוחות החזקות ושיהיה שקט יותר, אז חצבנו מערה. המהות הייתה להתרחק מהרעש, להשקיט".



























​

​

 

"טוטאל לרנינג"

 

בשנים האחרונות מלמד כהן בין השאר לימודי תסריטאות ווידאו דאנס במכללת ספיר בדרום. בדומה לאופן שבו הוא חי את חייו, מנסה כהן לפרוץ את דרך מסגרות הלימוד הסטנדרטיות. "אם נמשיל את בני האדם, לכלי נגינה, אז יש לנו המון מיתרים" הוא אומר, "אני חושב שאנחנו מנגנים על מעט מדי באופן שבו אנו לומדים. יש המון אפשרויות ללמד ואני לא חושב שמנצלים אותם. אפשר ללמד בעוד הרבה דרכים".

 

המשיכה של כהן לתחום המיתוסים והמיתולוגיות יחד עם הרצון ללמד כתיבה באופן שונה מהמקובל, הולידו במכללת ספיר קורס לא שגרתי שהתקיים לראשונה בשנה שעברה. "יש רעב נורא גדול, גם אצל הסטודנטים וגם אצל המרצים ל"טוטאל לרנינג", הוא מספר. "בעיני חוויות למידה טוטאלית היא כשהחיים והלמידה מתערבבים. אנחנו כל הזמן מדברים על להשקיט, להקשיב. היום יש הרגשה כזאת שאנשים לא מקשיבים. כדי ליצור צריך להקשיב והקורס הזה מאפשר זאת".

 

"יצרנו בקורס הוויה שמאפשרת לסטודנטים להיכנס למקום שממנו נוצרות המיתולוגיות", מספר כהן בהתלהבות, "עברנו לחיות בטבע באופן מלא. מכיוון שמבחינות רבות מיתולוגיות הן ביטויים של אותם כוחות טבע שנמצאים סביבנו, רציתי להכניס את הסטודנטים למקום שאין להם ברירה אלא לצאת עם דימויים. למשל, אם אשאל סטודנט, איך היה בקורס? הוא יגיד: 'תשמע, זה כמו נחש שמתפתל, לפעמים אתה פה ולפעמים אתה פה, אבל לא רואים בדיוק איפה'. מה שקורה בפנים חייב לצאת בצורת דימוי". הקורס של כהן זכה להיענות גדולה. מתוך מספר גדול של נרשמים נבחרו רק   כ- 22 סטודנטים מצטיינים, אלו הגיעו לחיות וללמוד בשני מחזורים בני חמישה ימים במתחם מגוריו בגליל. כהן מסביר מדוע בחר להעביר את הקורס דווקא בביתו: "הבית שלי משקף צורת אמנות שנעשתה מאותו מקום שממנו אני רוצה שהם יכתבו. הבית הוא ההוויה".

 

לוח הזמנים של הקורס תובעני וזה אינו המקום לסטודנטים שמחפשים סתלבט. כהן מספר: "קמים בשש בבוקר ובשש וחצי עושים סוג של מדיטציה. אוכלים ארוחת בוקר ואז מספרים סיפורי מיתולוגיה ומשוחחים עליהם. לאחר מכך יש סדנת פיסול שבה עובדים בחומר מתוך האדמה ואז כותבים. כותבים, כותבים, כותבים, מה שעולה".

 

מה הרעיון?

 

"המהות היא שיש ב'שום מקום' מחסנים מלאים בסיפורים, וכל מה שצריך לעשות זה לשלוח הזמנה והסיפור יבוא. כשהוא מגיע, לא שופטים, נותנים לו לבוא ואז מתחילים לעבד אותו". כהן סבור שהתהליך הזה משחרר את הסטודנט מהצורך להמציא סיפור. "לא צריך להמציא כלום, אלא להאזין", הוא אומר,  "לך למקום של אותו מסתורין, תאזין שם, שלוף החוצה וברגע שתשלוף החוצה זה יקבל צורה".





























​



​

 

 

לצאת שוב לדרכים

 

מכל המקומות שבהם היה, כהן אוהב להיזכר במקום מיוחד שנמצא באיים הצפוניים של סקוטלנד. בעבר חיפש שם עם בת זוגו מעגלי אבנים קדומות שנבנו לפני אלפי שנים. כאשר מצאו את האבנים חשו השניים בשני מעגלים "בעלי עוצמה מיוחדת" והחליטו לישון בכל לילה בתוך מעגל אחר. המעגלים הותירו עליו רושם גדול.

 

היום, זמן רב לאחר מכן, עולות בו שוב מחשבות שקוראות לו לצאת מהמעגל שבנה: "המהות היא להתרחק מהרעש, להשקיט", הוא אומר. "גם הצפון מתחיל עכשיו להיכבש על ידי בטון, אז יש מחשבות לרדת דרומה או לעלות על האוטו מחדש. לצאת שוב לדרכים".





















​