מאת: אהוד דניאל​

​מורן איצקוביץ', קיבוצניק בן 33 מרוחמה, החליט להיות הראשון לארגן טיסות בכדורים פורחים בישראל. היום, אחרי שצבר אלפי שעות טיסה באוויר הוא מסביר שכדי להרים עסק כזה, צריך שהראש ירחף קצת מעל הקרקע

 

יום שני, שעה 5:00 בבוקר. בשער של קיבוץ רוחמה מתאספים עשרה אנשים שהגיעו ממקומות שונים ברחבי הארץ. אחד מהם, תמיר ג'ימי (27) מקרית גת, נראה לחוץ במיוחד. הוא יוצא מרכבו ומוודא עם האחרים שאף אחד לא יסגיר את מטרת ההתכנסות במקום. במכונית מחכה לו חברתו אדווה שעדיין מנסה לגנוב כמה דקות נוספות של שינה. "אמרתי לה שנצא בבוקר לראות את הזריחה ברוחמה כדי לחזק את הקשר שלנו", לוחש תמיר לאדם נוסף. בעוד שלוש שעות, בגובה של קילומטר מהקרקע אדווה תענוד על אחת מאצבעותיה טבעת, אולם בשלב זה היא עדיין לא מאמינה  שהסכימה לקום כל כך מוקדם. ב-05:15 בדיוק, מגיע הטייס, מורן איצקוביץ'. הוא סופר במהירות את האנשים הנרגשים ומוביל אותם לאתר ההמראה בשמורת הטבע בבתרונות רוחמה. כשמגיעה החבורה למקום, נפרשת מול עינייהם החופה המרשימה של הכדור הפורח. המראה המיוחד סוחט קריאות התפעלות של כל הנוכחים במקום. אדווה מבינה שאת הזריחה של הבוקר היא תראה מהאוויר.

 

תחילה מפריח איצקוביץ' שני בלוני הליום קטנים לאוויר על מנת שיוכל לאמוד את כיוון הרוח. לאן שעפים הבלונים הקטנים ירחף גם הבלון הענק. בזמן שהוא מסביר לכולם כיצד יש לעלות על הכדור ועורך תדריך בטיחות קצר, צוות הקרקע שבמקום מבעיר להבה ענקית שמנפחת את הכדור לממדי ענק. אט אט הכדור מתרומם עד שרק החבלים שקושרים אותו לקרקע מונעים את בריחתו לשמיים. הנוסעים מטפסים על הכדור בזהירות. כולם מחכים לרגע שבו צוות הקרקע ישחרר את החבלים. איצקוביץ מסמן שהכל בסדר. הצוות מנתק את החבלים והכדור ממריא ומתרחק מן האדמה. כשמתחילים לתפוס גובה איצקוביץ תופס את מכשיר הקשר ומדווח לפקח הטיסה שבבסיס חיל האוויר בחצרים: "כדור מאוייש ברוחמה המריא לאוויר".





























 

 

הבלון הבירוקרטי

 

מורן איצקוביץ (33) מקיבוץ רוחמה הוא חלוץ הכדורים הפורחים בישראל. השיגעון התחיל לפני עשר שנים בעקבות חלום שחלם בלילה על כדור פורח. איצקוביץ החל להתעניין בנושא ובהחלטה לא שגרתית נסע יחד עם חברתו שמרית, עד ליוטה שבארצות הברית כדי ללמוד להטיס כדור פורח. "מישהי אחרת הייתה שולחת אותי להמשיך לחלום ולא מצטרפת", מספר איצקוביץ בהערכה, "היא זרמה איתי".

 

לאחר תקופת הכשרה של חצי שנה, חזר איצקוביץ לארץ כשבאמתחתו רישיון טיס על "בלון מאוייש". "בהתחלה זה היה רק תחביב", הוא נזכר, "אבל בכל פעם שטסתי יחד עם המשפחה או החברים שמתי לב שאנשים רבים מגלים עניין בתחביב ומתלהבים כשהם רואים כדור פורח - זה גרם לי לנסות להפוך את התחביב לעסק".

 

למרות האופטימיות, איצקוביץ' יודע לספר על לא מעט כאלה שניסו להוציא לו את הרוח מהכדור. "אמרו לי שאם אפשר היה לטוס בכדור פורח כאן בארץ, אז היו עושים את זה כבר ולא היו מחכים לי", הוא נזכר, "אני לא אשכח איך הסבירו לי שמדינת ישראל היא צרה צרורה והזהירו אותי שרק אמריא וכבר אמצא את עצמי במדינה שכנה ועויינת". איצקוביץ' מספר שאחד המכשולים העיקריים שעמדו בדרכו להקמת העסק היה המחסום הבירוקרטי, "כמו שאתה לא יכול לעלות רכב על הכביש אם הוא לא עבר מכון בדיקה ופיקוח, כך אי אפשר להעלות כדור פורח לאוויר בלי מכון בדיקה" הוא מסביר. בלית ברירה חזר איצקוביץ שוב לארה"ב ועבר הכשרה של פקח ובודק כדור פורח. התום ההכשרה הוא חזר לארץ והקים את מכון הבדיקה הראשון לכדורים פורחים בישראל. קושי נוסף שאיתו איצקוביץ' נאלץ להתמודד היה העלויות הגבוהות שדורש עסק מסוג זה: קניית כמויות אדירות של גז, רכישת ביטוחים יקרים, החזקת צוות קרקע וטיפולי אחזקה לכדור שעולים כסף רב. "נשארו לי שקלים בודדים לכל מה שאינו קשור לכדור פורח. אבל בהמשך העסק כבר תפס תאוצה" מספר איצקוביץ שחזר בתקופה זו ללמד מוזיקה על מנת לעזור בכיסוי ההוצאות.

 

"בהתחלה הגיעו לטיסות בעיקר טיפוסים הרפתקניים שהיו מוכנים לשלם לא מעט", אומר איצקוביץ', "אבל עכשיו מגיעים אלינו אנשים כמעט מכל גווני האוכלוסייה. חייל שרוצה להפתיע את החברה שלו, בחור שמחליט להציע נישואין באוויר, חגיגות יום הולדת ואפילו סתם כאלה שרוצים להינות מהחוויה. גם המחירים היום זולים יחסית". כיום החברה של איצקוביץ' מחזיקה בשלושה כדורים פורחים וביניהם גם הכדור הפורח הגדול ביותר בארץ שיכול להכיל עד 18 נוסעים. הטיסות מתקיימות מדי יום, למעט בימים שיש בהם מזג אוויר סוער או ראות לקוייה. בשנת 2011 קיבל איצקוביץ' את פרס העובד המצטיין ע"ש נח מוזס כהוקרה על תרומתו בקידום התיירות בצפון הנגב.































 

משחקי שליטה

 

"בכל טיסה יש משהו חדש. אתה אולי ממריא מאותו מקום, אבל תמיד אתה נוחת במקום שונה", אומר איצקוביץ שכבר למעלה מחמש שנים משכים כל בוקר עם הזריחה. "במהלך הטיסה אתה חייב להיות דרוך וזה שומר על מתח בריא. אחד הדברים היפים בטיסה בכדור פורח זה  השקט, בלי הרעש של המנועים. מכיוון שכל כך שקט, אני בדרך כלל שומע דברים ורק אחר כך רואה אותם". איצקוביץ מסביר שיש משהו קסום בכך שהכדור פורח תלוי בעיקר בכוחות הטבע, ללא הגה שבאמצעותו ניתן לשלוט על הכדור בקלות. "אתה טס בהתאם לרוח ונסחף איתה", אומר אומר בחיוך, "השליטה היא רק באמצעות המשחק עם הגבהים, כאשר בכל גובה כיוון הרוח משתנה ובהתאם לכך גם כיוון הטיסה. אי אפשר לטוס נגד הרוח אלה רק איתה". 

 

מלבד הטיסות הרגילות במסגרת העסק, הספיק איצקוביץ' לצבור אלפי שעות באוויר בארץ ובעולם.  ב-2008 הוא  חצה במשך שבועיים את ישראל בכדור פורח וגם טס להשתתף בפסטיבל כדורים פורחים שהתקיים בניו מקסיקו בארה"ב. "זה המכה של הכדורים פורחים. היו ימים שהיו שם כ-1200 כדורים באוויר אחד ליד השני, זאת היתה חווייה מדהימה וצבעונית", נזכר איצקוביץ' בחיוך ומספר גם על חלומות עתידיים, "תמיד חושבים וגם מתכננים לטוס למקומות חדשים שלא טסת בהם. אני חולם לטוס בכדור פורח מעל רכסי הרים כמו ההימלאיה".

להיסחף

 

מגובה של קילומטר מעל הקרקע נראים יישובי האזור כאיים קטנים המוקפים בים של שדות. גם בחום של אוגוסט מזג האוויר בגובה הזה קריר והנוסעים מתקרבים קצת אל הלהביור שבמרכז הכדור על מנת להתחמם. לפתע, בלי התראה מוקדמת, מוריד איצקוביץ' את הכדור קרוב לקרקע. "יש כאן מישהו שמציע נישואים!", מודיעה אחת הנוסעות, שהיתה הראשונה מבין כולם לזהות את השלט הענק שעליו נכתב בוורוד "התנשאי לי". תמיר לא מבזבז זמן. בעוד אדווה מנסה להבין מה קורה, הוא נעמד מולה, כורע ברך ומגיש לה טבעת נוצצת. היא מסתכלת עליו בעיניים נוצצות, "ברור שכן", היא אומרת בהתרגשות ומנשקת אותו לקול מחיאות הכפיים הצוהלות. כשטסים בכדור פורח פשוט צריך  להיסחף.